אגלי זיעה זהובים / דניאל פפר

רשומה רגילה

סיפור שכולם יודעים אבל אף אחד לא מספר אותו. אני מספר לך, למרות שגם אתה יודע אותו, אבל אתה לא מעז לספר אותו גם כן, אפילו לא לעצמך. למעשה איננו סיפור, כי אם אמת.
זה מתחיל ברשרוש מפתחות, צלילי הפתיחה של מנעול ישן, חריקת הדלת הישנה שנפתחת, טריקת הדלת הכבדה ואז שוב הצליל של המנעול, שהפעם ננעל מבפנים. אחר כך שוב דממה, למשך ארבעים יום וארבעים לילה. בבוקר למחרת הלילה הארבעים, אתה שומע אותו יוצא שוב מביתו, צלילי המפתחות, חריקת דלתות, רק צריך להוציא את הראש מהחלון ולראות אותו, אבל אתה לא מעז, שמה יצטלבו מבטכם. לכן שוב אינך מוציא את הראש, חורק שיניים ומחכה שיתרחק עד שתישאר רק צלו בטווח הראייה, ותראה את כנף גלימתו הלבנה, שלא מתקשה להדביק את קצב הליכתו המדוייקת. שעה של מתח עוברת ואתה לא מעז לצאת מהבית, מחכה שיחזור וינעל את עצמו בביתו והחיים ימשיכו ארבעים ימים נוספים, ללא הפרעות וללא אגלי זיעה זהובים. אתה תצא מיד מביתך ותרוץ אל השוק, הרי לשם הוא הלך. אתה תשאל את הסוחרים, מה הוא עשה? מה הוא קנה? האם אמר דבר מה? הם לא יגידו לך דבר כאילו כלום לא קרה, אבל אתה הרי יודע מה היה שם, כי צפית בכל זה פעמים אינספור: כשהופיע בפתח השוק, שתיקה השתררה וההמון התפצל ועמד בשתי צידי הדרך. הוא עבר בשביל האנושי באטיות כשהוא מסתכל לכל אדם וילדה הישר לעיניים, והם מחכים בציפייה שיגיד את דברו וישחרר את כולם. הוא מגיע לדוכן הקבוע שלו, קונה אורז ופול מצרי. הרוכל מנסה להסביר לו בתנועות גוף רועדות כי אין צורך לשלם רק שייקח את זה, אך זה מתעקש, ומשלם לו. כל זה מבלי להוציא מילה כשכל הקהל עומד בדממה מופתית. הוא מסתובב, עובר מול עוד כמה דוכנים, קונה מעט פירות וירקות ובאותה איטיות שהופיע גם נעלם. אכזבה קלה מתנוססת על פניו. הוא מחכה ליום הנכון, בו יראה כי כל אחד ואחד מאיתנו הבין את האמת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s